מה זה פנזין?
"פנזין" (Fanzine) הוא שם גנרי לכתב עת חובבני שאינו מסחרי; המופק, מפורסם ומופץ באופן עצמאי, ולרוב בהיקפים מצומצמים. המונח נטבע לראשונה בארה"ב, על ידי ראס צ'אובנט ב-1940, והוא משלב בין המילה Fan (מעריץ) ו- Zine (קיצור של המילה Magazine). צ'אובנט טבע את המונח בכדי להבדיל בין כתב עת מקצועי (Prozine) לבין כתב עת חובבני, המופק עצמאית, ללא מטרות רווח, שיוצריו אינם מקבלים גמול בגינו.
ה-Fan ב-Fanzine עשוי לבלבל. יש שמשתמשים במונח Zine כקיצור של המונח המלא Fanzine ויש שרואים במונח "פנזין" כמונח המתייחס לסוג Zine ספציפי, כלומר, כתב עת העוסק בתוכן מעריצים של להקה או אישיות מסויימים, בניגוד לכתב עת העוסק בתוכן אחר. אמנם קיימים פנזינים רבים העוסקים בתוכן מעריצים (כתיבה, תמונות ועדכונים שונים על להקה, זמרים, אמנים), אך זהו רק סוג אחד של פנזינים. בעבודה הנוכחית בחרנו להשתמש במונח פנזין בפירושו הכוללני, כיוון שזהו הפירוש הנפוץ והמקובל יותר, במיוחד בתרבות הפנזינים הישראלית.
הפנזינים מופקים על ידי Zinster (כינוי לאדם היוצר פנזין) יחיד או קבוצה של זינסטרים, המגיעים מרקעים שונים ומגוונים ומטווח גילאים רחב. הם יכולים לעסוק בנושא אחד או במספר נושאים בו-זמנית, לרוב בתחומים הנמצאים מחוץ לתרבות ה"מיינסטרים" של הפרסומים המסורתיים, החל מפוליטיקה, התנגדות לממסד ופמיניזם, דרך מוזיקה, אמנות ועד לתחביבים וטיולים. הפנזינים מבטאים את שאיפתם של הזינסטרים להישמע וליצור אינטראקציה עם אחרים החולקים עמם תחומי עניין משותפים. הם אינם כלי תקשורת "משלימים" לזרם המרכזי, אלא משמשים כאמצעי תקשורת אלטרנטיבי וביקורתי עבור תתי-קבוצות כמו פאנק, רוק, פמיניזם, קבוצות פוליטיות שונות, מעריצי קומיקס ומועדוני מעריצים. אורח חייו של הפנזין גמיש. הוא יכול להתקיים במשך גיליונות רבים ועל פני שנים רבות או לחדול מלהתקיים אחרי גיליון אחד בלבד. חלק מכובד מהפנזינים המסורתיים מופק באמצעות גזירה והדבקה של טקסטים ותמונות על גבי עותק ראשוני, שלאחר מכן מצולם למספר עותקים וחלק נערכים ומעוצבים באמצעות תוכנות מחשב וצורות אחרות של הדפסה. ישנם פנזינים שהופקו בעותק אחד בלבד, יש שהודפסו באלפי עותקים ויש שזכו לפופולריות רבה והפכו למגזינים מסחריים. כיוון והם נוצרים ללא שיקולים מסחריים ופונים לקהלים מצומצמים, הם לרוב אינם מכילים פרסומות. על מנת להגדיל ולהרחיב את קהילת הפנזינים, רבים מהם היו כוללים בגיליונותיהם סקירות, ביקורות והמלצות על פנזינים עמיתים. כך, הודות לקישורים הדדיים, על אף שכל פנזין נוצר בנפרד ובאופן עצמאי הוא חבר בקהילה גדולה של פנזינים. אלמנט קהילתי נוסף מתבטא באחד מרעיונות הבסיס של תרבות הפנזינים, לפיו לאנשים רבים יש יכולת ורצון נסתרים ליצור ולפרסם את יצירותיהם האישיות. לכן, כאשר זינסטר מחפש אחר חומרים לפרסום עבור גליון, הוא פונה ב"פנייה רחבה" לכלל מכריו.
היה היה
תקציר היסטורי קצרצר של תופעת הפנזינים
ניתן להבחין בארבעה סוגים עיקריים של פנזינים: Perzines, פנזינים אישיים, מעין יומנים אישיים-פומבים בהם מתאר היוצר את חייו; פנזינים גרפיים, בעלי מאפיין וויזואלי כלשהו כמו קומיקס, קולאז', צילומים ועוד; פנזינים סמי-עיתונאיים, העוסקים בהפצת מידע שאינו זוכה לבמה בכלי התקשורת הממוסדים, החל ממידע היסטורי, סיקור קהילות מוזיקליות, אומנותיות, פוליטיות, טורי דעה וכתבות במבנה מסורתי וכלה במידע כללי ונקודתי על התארגנויות אקטיביסטיות; ו- Genzines, פנזינים אנתולוגיים שהם מעין מגזינים במתכונת מצומצמת, המשלבים את המאפיינים של שלוש הקבוצות הנ"ל וכוללים על פי רוב דבר העורך, טור מכתבי קוראים וכתבות בנושאים שונים. למרות שג'נזינם יכולים להיות תוצר של זינסטר אחד בלבד, הם על פי רוב תוצר של מאמץ קבוצתי של זינסטרים רבים, בניגוד לפרזינים, שרק לעיתים נדירות אינם תוצרם של זינסטר יחיד בלבד. כיוון והפנזינים אינם כפופים למסגרת זמן מחייבת, יתכן כי במהלך הכנת הג'נזין קבוצת הזינסטרים העורכת אותו תתפרק ורק אדם אחד יישאר היוצר העיקרי של ההוצאה. במקרה כזה, ישנה סבירות גבוהה שהג'נזין יחדל להתקיים, משום שפירוק הקבוצה פוגע בערך הקהילתיות הטבוע בייצור הג'נזין.
שנת 1517
העדות הראשונה בהיסטוריה לפאנזין - "95 התזות" של מרתין לותר, אותו הפיץ כנגד המנהג הקתולי של מכירת שטרות מחילה.
1732-1757
בנג'מין פרנקלין, ממשפיעיה הגדולים של ארצות הברית, פרסם כתב עת חתרני ועצמאי בשם "Poor Richard's Almanac", אותו הדפיס בבית הדפוס שבבעלתו, בכדי להימנע משיקולים הנוגעים להוצאה לאור.
תחילת המאה ה-20
הופצו בארצות הברית חוברות שירה עצמאיות, באמצעותן הגשימו יוצריהן את שאיפותיהם לפרסם את אומנותם, על אף שאינם נמנים באופן רשמי ב'חוגים הנכונים'.
סוף שנות ה-20 ושנות ה-30 של המאה ה-20
חובבי מדע בדיוני ופנטזיה הפיצו כתבי עת עצמאיים, שהכילו סיפורי מדע בדיוני, ביקורות ומכתבים. כתבי עת אלו נוצרו בעיקר כאמצעי לתיווך ולתקשורת בין חובבי מדע בדיוני.
אוקטובר 1940
ראס צ'ובנה (Russ Chauvenet), עובד מדינה אמריקאי, הקים כתב עת שעסק במדע בדיוני, אותו הגדיר כ-fanzine (מגזין מעריצים), כדי להבדילו ממגזינים מקצועיים ומסחריים (prozine) וכך למעשה הפך לראשון בהיסטוריה שהגה את המושג "פאנזין".
שנות ה-40 וה-50
פנזיני מדע בדיוני החלו לעסוק בתחומי עניין נוספים כמו קומיקס ותרבות הרוקנרול, וכך הפכו כתבי העת לכלי תקשורת קטנים, אלטרנטיביים וביקורתיים.
שנת 1959
התפתחות טכנולוגית הצילום וההדפסה והפצתה המסחרית של מכונת הצילום המשרדית XEROX היוו קרקע פורייה עבור פמניסטיות מהגל השני, ליצור פנזינים המכילים ספרות, שירה וקומיקס, התואמים את השקפת עולמן הלא פופולרית.
מגזין שירה שיתופי -"Presence"
שנות ה-70 וה-80
תנועות מחאה פוליטיות ותרבות הפאנק, בארצות הברית ובאירופה, אימצו לחיקן את שיטת ההפקה וההפצה העצמאית והחלו ליצור גל חדש של פנזינים, בהם פרסמו מידע, פילוסופיה ותוכן עיתונאי. הם ביטאו את השקפת עולמם המחאתית, שלטענתם לא קיבלה ביטוי ואף הושתקה באמצעי התקשורת הממוסדים. הכותבים הדגישו את עמדותיהם והצהירו כי אינם מתיימרים לשקף אובייקטיביות או לעמוד בכללי האתיקה העיתונאית המקובלת.
שנות ה-90
שנות ה-90 נחשבות לתקופת הזוהר של הפנזינים. פעילות "עשה-זאת-בעצמך" (באנגלית: Do it yourself– DIY) גברה והתפשטה ויחד איתה גם הבשורה על הפנזינים, מגזינים עצמאים הנכתבים, מודפסים ומופצים בידי יחידים. גם בארץ, בעיקר בתל אביב ובירושלים, תופעת הפנזינים מתחילה להתפשט.
מעבר מדפוס לדיגיטל
טכנולוגית האינטרנט יוצרת מרחב ייחודי, המתאפיין במולטימדיה - יישום צורות מדיה שונות (צליל, קול, טקסט, תמונה, וידאו); בהיפר-טקסטואליות - קישוריות באמצעותה יכולים המשתמשים לעבור בין אתרים שונים ולהיחשף למקורות מגוונים המצורפים כקישורים לגוף הטקסט; בסינכרוניות– מתארת את המידיות והסימולטניות של מידע ואינטראקציה שמאפשרת רשת האינטרנט לצד היותה מאגר מידע בלתי נדלה שאינו מתכלה, ממנו ניתן לצרוך מידע גם לאחר זמן רב; ובאינטראקטיביות – הופכת את משתמשי האינטרנט מצרכנים פסיביים של תכנים ומידע למשתתפים אקטיביים בתהליך צריכתם, יצירתם ועיצובם.
התקשורת הדיגיטלית השפיעה עמוקות לא רק על החומרה, טווח התקשורת ומהירותה, אלא גם על החברה, התרבות והכלכלה. רשת האינטרנט מתאפיינת בנגישות גבוהה וחופשית עבור המשתמשים, מאפשרת להתגבר על מחסומים מסורתיים ומשמשת כזירה ייחודית, בה יכולים הגולשים להביא את עצמם לידי ביטוי באופן שאיננו אפשרי בשום סביבה אחרת בחייהם. היא אינה תלויה במיקום גאוגרפי, אינה שייכת לאף אדם או ארגון, הצנזורה והפיקוח בה מועטים ביותר והגלישה בה אינה כרוכה בעמידה בדרישות סף כלשהן. במדינות דמוקרטיות האינטרנט מאפשר להגביר את מעורבותו הפוליטית של הציבור, לייצר ערוצים ישירים המאפשרים להגביר את הנגישות בין הנבחרים לבין כלל האזרחים, ובכללם גם הקבוצות השוליות בחברה. מרגע שהגולש נכנס לעולם הווירטואלי הוא יכול לנוע בכל מסלול אשר יבחר: לחפש ולהיחשף לכמויות עצומות של מידע במאגרים שונים; ליצור תכנים עצמאיים, להגיב עליהם ולהפיץ אותם; להשתתף בפורומים ובקהילות בתחומים שונים; למצוא בקלות אנשים הדומים לו, בעלי תחומי עניין ותחביבים משותפים ועוד.
על אף שהשימוש בפנזינים מודפסים הצטמצם ככל שהטכנולוגיה התפתחה, תרבות הפנזינים ממשיכה להתקיים. רבים ממשיכים ליצור ולהפיק פנזינים בשלל צורות, כיוון ומה שהופך פנזין לכדי פנזין הוא לא המדיום בו הוא נוצר, אלא "האישיות" והאיכות האנושית שמאפיינים אותו. זהו המניע העיקרי שמדרבן זינסטרים להמשיך ולעסוק בתחביב מסורתי זה, גם לאחר שהאמצעים הדיגיטליים הפכו לפלטפורמות דומיננטיות ועיקריות לביטוי אישי במרחב ציבורי.
מראשית שנות ה-2000, האינטרנט הלך ותפס תאוצה והתקשורת הדיגיטלית הפכה לקלה, זולה ויעילה יותר. לצד ההתפתחויות הללו, חלה עלייה במודעות לאיכות הסביבה ובהימנעות משימוש לא הכרחי בחומרי גלם. מגמות אלו אילצו את תעשיית הדפוס להסתגל ולאמץ את העולם הדיגיטלי. בכדי להישאר רלוונטיים ולצמצם הפסדים - ספרים הפכו לספרים אלקטרוניים, מגזינים לאתרים. שינויים אלו לא פסחו על תרבות הפנזינים, בה חלה ירידה משמעותית בכמות הפניזינים שראו אור, בארץ ובעולם. הג'נזינים למשל נעלמו כמעט לחלוטין כיוון שהפלטפורמה הדיגיטלית זולה, זמינה ומעודדת התבדלות, בניגוד לתרבות הדפוס המסורתית שעודדה יוצרים להתאחד על מנת להוזיל בעלויות ולהקל על המאמצים הפקתיים. הפנזינים הגרפיים, בעיקר חוברות קומיקס עצמאיות, ממשיכים להתקיים עד היום בפורמט מודפס בתפוצה מצומצמת. הסיבה לכך היא שבאופן אירוני הרבה יותר מסובך לייצר את 'הנראות המאולתרת' המאפיינת את הפנזינים המסורתיים, בגרסה דיגיטלית. עם זאת, ישנם פנזינים שאימצו לחיקם את האינטרנט וממשיכים להתקיים במגוון סוגים דיגיטליים, הנקראים E-zines. אי-זין מתאר למעשה כל פנזין המופק ומופץ באופן דיגיטלי, על אף שכל פנזין דיגיטלי יכול להיראות שונה ולהכיל תוכן שונה הודות לשינויים הטכנולוגיים המתמידים ולאפשרויות האין סופיות שקיימות ברשת. יש המציגים אותו בצורת בלוג, יש המציגים אותו בצורת אתר ויש המשלבים בין גרסה מודפסת של הפנזין לבין אתר אינטרנט. האתר משמש ככלי עזר בלבד, המקדם ומספק מידע משלים אודות גרסת הנייר, היות וטרם נמצא תחליף ראוי למרכיב הפיזי הייחודי המאפיין פנזינים, שאינו קיים בתצורה הדיגיטלית. מרבית הפנזינים האישיים שעברו לרשת הפכו לבלוגים, ופנזינים סמי-עיתונאיים הפכו לאתרי חדשות אלטרנטיביים, בלוגים סקטוריאליים וקהילות ווירטואליות. הגבולות הפיזיים אינם רלוונטיים במדיום הדיגיטלי ולכן, בעוד שבעבר פנזינים היו מוכרים ומוגבלים בתפוצתם לאזור הגאוגרפי בו התקיימו, באינטרנט הם יכולים לקבל חשיפה בינלאומית ולהיות חלק מקהילה גלובלית, שאינה מוגבלת על ידי מיקום, אלא על ידי תחומי עניין. נוסף לכך, האינטרנט מאפשר לזינסטרים להעלות תכנים באופן מיידי לרשת, בניגוד לפנזין המסורתי המודפס, בו היוצרים המשתתפים נאלצו להמתין עד שנאספו מספיק חומרים לכדי עריכת גיליון שלם, אותו ניתן לפרסם ולהפיץ. מידיות זו עשויה להוות חיסרון, שכן בעוד שבפנזין המסורתי שטח הפרסום המוגבל הצריך סינון והערכת איכויותיה של כל יצירה, במהדורה הדיגיטלית אין מגבלת שטח ולכן כל יצירה יכולה להתפרסם, עובדה שעשויה לפגום באיכות היצירות המפורסמות.